רק אחרי שלוש שעות שיחה ומספר לא מבוטל של נאומים פוליטיים ומחשבות קיומיות, כשהשמש שקעה ועוד חוג בית עמד להתחיל, רק אז הניח לעצמו דב חנין להפליג לרגע אחד אישי וכואב, רגע מכונן בחייו: הרגע שבו חטף מכות. "זה אף פעם לא היה במעגלים הקרובים, אבל זה קרה" הוא אומר. "נערים בוגרים, לא מבית הספר שלי, היו מגיעים לחצר כדי להרביץ לילד של הבוגדים הקומוניסטים".
הוא היה רק בן תשע, אבל תולדות חייו נכתבו משם ואילך: "זאת היתה חוויה קשה, המכות. חוויה שמחייבת אותך לחשוב טוב אם יש משהו ששווה להילחם עליו". חנין הקטן החליט שיש משהו כזה. מאז הוא נלחם לשנות את העולם.

הקנסות? מגוחכים

כרגע הסקרים בעדו: מקום שלישי ברשימת חד"ש נראה ריאלי לחלוטין. אבל אף פעם אי אפשר לדעת. חנין כבר חווה את זה על בשרו. בבחירות הקודמות הוא נבחר למקום השלישי במפלגה וסומן כיורשה של תמר גוז'נסקי, אך נדחק למקום הרביעי בעקבות ההסכם של חד"ש עם מפלגתו של אחמד טיבי ונשאר בחוץ. לחד"ש-תע"ל חסרו 420 קולות כדי להכניס את חנין לכנסת. השותפות עם טיבי פורקה מאז, חד"ש השאירה את המקום השלישי בידי חנין, והוא, מצידו, כבר מסתובב עם מחברת מלאה בהצעות חוק. עכשיו, כששואלים אותו מה יהיו ההצעות הראשונות שיעלה לדיון במליאת הכנסת, הוא מתפקע מרוב אפשרויות.
"במה להתחיל? יש את העניין של עובדי הקבלן, שהפך לנורמה בשוק העבודה הישראלי. יש את סוגיית העובדים הזרים, שהדרך לטפל בהם היא בהשוואת תנאיהם לתנאי העובדים הישראלים וכך לפתור את מצוקת שני המגזרים, שהרי הזרים מורידים את השכר. ישנה גם מערכת שלמה של חקיקה סביבתית שצריך לקדם בכנסת: שיפור חוק המידע הסביבתי, או חוק 'המזהם משלם', שמיועד למפעלי התעשייה שמזהמים בהיקפים עצומים ובמקרה הטוב מקבלים קנסות ממש מגוחכים".
מזה שלוש שנים הוא מכהן כיושב ראש ארגון הגג של הארגונים הסביבתיים. בכל פעם שהוא אומר "אנחנו",הוא מתכוון לארגונים הירוקים. עם תחילתה של מערכת הבחירות נפרד חנין מארגון הגג, ועכשיו הוא משקיע את כל זמנו ב"אנחנו" המפלגתי. "לדעתי, בסופו של דבר להיות איש סביבה אמיתי זה להיות אדום", הוא אומר. "הרי הבעיות הסביבתיות לא נגרמות בטעות. זה לא עובד ככה. בעיות סביבתיות אופייניות נגרמות בגלל אינטרסים של בעלי ההון, השולטים בחברה ובפוליטיקה. נגד האינטרסים האלה צריך להילחם. להיות איש סביבה אמיתי פירושו להתמודד עם שלטון ההון".
הוא שמע מושגים כאלה בבית. למרות שהוריו גדלו במשפחות חרדיות, הם מצאו את דרכם הרחק מהדת והפכו להיות פעילים קומוניסטים נלהבים. חנין עצמו נולד לפני 48 שנה בתל אביב, וחי בה כמעט כל חייו. מיומנויות הרטוריקה שרכש בבית סייעו לו לפתח קריירה מצליחה כמשפטן בתחום המשפט הציבורי וזכויות אדם, מה שאומר הרבה שעות בג"צים. כך, למשל, הוא ייצג את המחזאי יצחק לאור, שעתר נגד ההחלטה להטיל צנזורה על מחזהו "אפרים חוזר לצבא" - עתירה שבעקבותיה בטולה הצנזורה על ההצגות בארץ. בשנים האחרונות הוא מרצה ומנהל את התכנית לצדק סביבתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. בקרוב בכנסת ישראל.

המצב? חרבנה.

"אנחנו חיים בעולם לא צודק", טוען חנין, עולם שבו "300 מיליארדרים מרוויחים יותר מאשר שלושה מיליארד האנשים העניים ביותר בעולם. הנסיונות של המאה העשרים לשנות את חוסר הצדק נכשלו כשלון קשה וגבו מחירים נוראיים. אז אפשר להגיד: טוב, ניסינו לשנות, לא הלך, אז נשאר כבר ככה, אולי נשפר קצת בשוליים. אבל אני עדיין אופטימי. עדיין חושב שצריך לשנות את העולם, אבל בדרך אחרת".

איך?

צריך לנתק באופן מוחלט את ההון מהשלטון. לייצר מערכת שתגדיר את כל צורות התקשורת בין הון ושלטון בתור שחיתות. השוק חודר לכל מקום: לרווחה, למערכת הבריאות, למערכת החינוך. צריך לשחרר את התחומים האלה משלטונו של השוק. המטרה של מערכת הבריאות לא צריכה להיות להרוויח כסף, אלא לייצר בריאות טובה. זה אומר תקציב. אבל בשביל מה אנחנו משלמים מסים? כדי שיהיה תקציב למערכת הבריאות ולא כדי שבתי החולים יעשו רווחים. אני יודע, זו חשיבה הפוכה ממה שמקובל".

להפך, זו דווקא חשיבה מובנת מאליה, רק בלתי ניתנת ליישום.

"למה?".

כי מאיפה יבוא הכסף?

"יש המון מקורות. קודם כל ישראל יכולה להפסיק לזרוק את הכסף בהתנחלויות, להפסיק לבנות את הכבישים המופלאים בגדה המערבית שמובילים מעלי א' לעלי ג' וד', כבישים של ארבעה מסלולים שרק מכונית אחת נוסעת עליהם כל לילה. אפשר גם לעשות שלום עם הפלסטינים ולהוריד בצורה דרמטית את ההוצאות הצבאיות של ישראל. ואפשר לגרום לעשירים לשלם במקום להמשיך לחלק להם מתנות. ההפרטה שמתבצעת היום בישראל היא בעצם העברת נכסי הציבור לידי בעלי הון מאוד בזול או לגמרי חינם".

אז מה אתה אומר - להחזיר את שליטת המדינה על גופים יצרניים? להרחיב את השליטה של המדינה?

"בהחלט. אני חסיד של משק ציבורי. אני מודע לחסרונות שיכולים להיות לזה: ביורוקרטיה, חוסר יעילות וחוסר שקיפות, אבל משק ציבורי לא חייב להיות כזה. הוא יכול להיות שקוף ויעיל".

בעולם אוטופי.

"למה אוטופי? ממש לא. כבר יש לנו לקחים ונסיון. אנחנו יודעים לעשות את הדברים יותר טוב מפעם. בחברות ממשלתיות, למשל, אפשר לחוקק חוק שיחייב שקיפות וניהול ציבורי. אלה חברות של כולנו והן צריכות להיות הרבה יותר פתוחות. נכון שזה מחייב קצת דמיון, מה שמאוד חסר בפוליטיקה הישראלית, אבל מידה של דמיון לא הופכת את הדברים לדמיוניים".

והעתיד? בידינו

לשיטתו, יעילות אינה תנאי בסיסי להצלחה. "אני בא מהמחשבה הסביבתית המתקדמת, ששואלת שאלות אחרות לגמרי לגבי כל המודל הכלכלי שבתוכו אנחנו חיים", הוא אומר, "תפיסה שמודדת איכות חיים, לא דו"ח רבעוני. חתן פרס נובל אמרטיה סן מדבר על כך שהמדד המקובל להעריך איכות חיים של חברה הוא מדד לא נכון. המדד הוא התל"ג, שבודק כמה מוצרים החברה מייצרת. סן אומר: לא זו השאלה החשובה, אלא איך בני אדם חיים, מה יכולים בני אדם לעשות או להיות בחיים שלהם. שאלה כזאת צריך למדוד בכלים אחרים לגמרי - בעזרת פרמטרים שבודקים איזה הסדרים יש בחברה הזו בין נשים לגברים, אם לאנשים מובטח חינוך ברמה טובה, אם מובטחת להם בריאות סבירה, איך נראית העבודה שלהם - אם היא מונוטונית ומנכרת או שיש מקום ליצירה והתפתחות. במודלים האלה, שבודקים מהם החיים הטובים, אני בכלל לא בטוח שיעילות זה הדבר הכי חשוב".

אולי זה טבעו של העולם: הוא מתקדם קדימה רק בכיוון אחד - למטה.

"אני לא רואה את זה ככה. נקודת המבט שלי נורא אגואיסטית: אני אוהב את שלושת הבנים שלי, את אשתי, יש לי המון חברים ואני דואג להם. אני רוצה שאנשים ימשיכו לחיות, ושיחיו באושר ובשמחה. זה אפשרי. בני אדם הם יצורים הרבה יותר מתוחכמים מהקריקטורה שלהם, כאילו הם רק מחפשים רווח כספי כל הזמן. זה ממש לא ככה".

אלא איך?

קחי דוגמה תל אביבית: אני חי בבית דירות תל אביב טיפוסי בצפון העיר, ומדי בוקר אני רואה את השכנים שלי עושים טקס מעניין: כל אחד לוקח בקבוקי פלסטיק גדולים, הולךם לפינת הרחוב ושם אותם בכלוב. אז אני שואל: למה הם עושים את זה? אף אחד לא מקבל על זה כסף, אף אחד לא מריע להם. הם עושים את זה כי הם רוצים לעשות משהו טוב. כל מה שצריך זה ליצור להם את הההזדמנויות".