בבית בו גדלתי דרו ציונות ושוויון בכפיפה אחת - הספרים שקראתי, הטיולים והשיחות ליד שולחן האוכל טיפחו את הפטריוטיות ואת האמפתיה לחלש זה בצד זה. המורים שלי, המוסיקה ששמעתי והסרטים שראיתי המשיכו לחזק את התחושה ששני הערכים יכולים להתיישב ללא סתירה. אפילו שירות של שש שנים בצבא לא ערער בקרבי את האמונה בשני הערכים וביכולתם להשלים אחד את משנהו. אותה אמונה גם הביאה אותי להשתתף בקורס המנחים של נווה שלום - חשבתי שזו יכולה להיות הדרך הטובה ביותר בעבורי לשלב בין שני הערכים שחונכתי לאורם ולתרום למדינה באמצעות הנחיית מפגשי ערבים ויהודים.

אך בקורס החלו להתעורר הספקות: המפגש, לראשונה עם פלסטינים אזרחי ישראל, התופשים את המדינה באופן מהופך לחלוטין לצורה בה אני רואה אותה, העלה בי שאלות לגבי מידת ההתאמה בין הפטריוטיות הציונית לבין ערכי שוויון ואחווה. הדברים ששמעתי אודות מערכת הביטחון ומערכות אחרות של המדינה, אודות הגזענות הפושה בכל מקום בו ישנם פלסטינים, האירו בפניי את צדה האפל - והלא מוכר עד אז - של ישראל.

התחלתי להכיר: דרך לימודים, קריאה ובעיקר - בהנחיית מפגשים. אין כמו הנחיית בני נוער כדי להבין את התהליכים העוברים על תושבי הארץ זהו, שכן ילדים בני 17 כמעט שאינם מטייחים. הם חוששים פחות לומר את אשר על לבם, נאלצים פחות להתנסח בכבלי הפוליטיקלי-קורקט. הקבוצות היהודיות הדהימו אותי - לא אחת באה לנווה שלום קבוצת צעירים, שהצהירה על עצמה כי היא “תומכת בשלום”, זיהתה עצמה עם מרצ והרגישה שמאלית מאוד. ואולם, בחלוף כמה שעות, אותם צעירים חשפו בעצמם רבדי לאומנות עמוקים למדי, שכלל לא נראו בראשית המפגש.

חזרתה של התופעה גרמה לי לשוב ולהרהר בעמדותיי ובחושותיי - הבנתי עד כמה חזקה הלאומיות גם בי, עד כמה גדלו אותם זרעים שנשתלו בגיל צעיר, התחזקו והפכו לחלק אינטגראלי מזהותי. אך הבנתי גם שערכים אלו אינם יכולים לענות בקנה אחד עם אמונה אמיתית בשוויון, בערך האדם, בחופש.

האינתיפאדה שהחלה לפני יותר מחמש שנים חיזקה הבנה זו, הזעזוע מהרג פלסטינים אזרחי ישראל באוקטובר 2000, החשיפה לביטוייה ההרסניים של הלאומיות היהודית בשטחים והשיחות עם מנחים פלסטינים בנווה שלום חידדו את הצורך בהכרעה - ובפעולה. הצטרפתי לפעולות של “תעאיוש” נגד הכיבוש, השתתפתי בהפגנות של “שלום עכשיו“, ושהתפרסם מכתב הסרבנים - חתמתי עליו הצטרפתי לתנועה. במעשים אלו הייתה תחושה של הכרעה אישית: לראשונה בחיי בחרתי להעמיד את השוויון לפני הלאומיות; לא להתנכר לזהותי היהודית, אבל לשים אותה בפרופורציה. הבחירה בחד”ש הייתה השלב הטבעי הבא. השתכנעתי שאין היום אף מפלגה זולת חד”ש המבטאת אמונה בשוויון - בין ישראל לפלסטין, בין ערבים ליהודים ובין עניים לעשירים.