בכל חודש יוצא לי לכתוב אלפי מלים לארץ ולחוץ לארץ, אבל הפעם אני מתקשה למצוא את המלים הנכונות דווקא בעטייה של הבחירה הקלה בחד"ש. לעתים, קשה להסביר את המובן מאליו. מעולם לא הייתי לניניסט או קומוניסט במובן הקונבנציונאלי של המונח הזה, וההתלבטויות וחיבוטי הנפש הם טבע שני לאנשים כמוני. אבל בשנים האחרונות הצבעתי חד"ש בקלות, במצפון שקט וכמעט בחדווה. לא שאני מטפח אשליות כלשהן וברור לי ששליחי התנועה יתקשו מאוד להעביר הצעות חוק במליאת הכנסת שלא לדבר על החלטות פוליטיות. אבל השמאל יהודי-ערבי זקוק לקול בכנסת, שיהדהד וישאיר את חותמו על החברה הישראלית. אין לנו שום שביב של תקווה בלי אחווה יהודית-ערבית ובלי שיתוף פעולה נאמן ושוויוני עם האזרחים הערבים. רק חד"ש מדברת על כך ברצינות, והפרספקטיבה היא ברורה: בסופה של המנהרה האפלה שבה אנחנו זוחלים כעת מחכה לנו האתגר הנפלא של שיתוף פעולה הדוק בין כל השכבות שיש להן אינטרס בשלום ובשוויון. הרעיון הסוציאליסטי, שנראה ברגע זה כאוטופיה, איננו אלא הפתרון הטבעי, הפשוט, לכל הבעיות שמבעתות את מדינת ישראל.

המאבק נגד הגזענות ונגד הכיבוש איננו יכול להתנהל תחת מכנה משותף "ציוני", הכולל גם את הזרמים הפשיסטיים בחברה הישראלית. מנהיג מרצ יוסי ביילין יכול לטפח יחסי ידידות עם הגזען והטרנספריסט אביגדור ליברמן רק בשל קיומו של המכנה המשותף הלאומני בין השניים. מאותה סיבה תמכו אנשי מרצ באהוד ברק גם אחרי הטבח שאנשיו ביצעו באזרחים הערבים באוקטובר 2000. אנחנו מנערים את חוצננו מאנשים כאלה, ומחפשים את בעלי הברית בדימונה, בסכנין, בנצרת ובשכונת התקווה.

שלום צודק, התייחסות חיובית חדשה ליישות הפלסטינית גם אחרי הבחירות לרשות, בדיקה מחדש של האוריינטציה הבינלאומית של המדינה, שיפור היחסים עם אירופה ועם המדינות העניות, מלחמה נגד השחיתות, טיפוח יחסי חברה ותרבות עם כל אזרחי המדינה, מאבק נגד הגלובאליזציה ולמען איכות הסביבה-כל האידיאלים הצודקים האלה מובילים ישראלים שורשיים כמונו לחד"ש. הצבעה נכונה במצפון נקי, זו הדרך.